(איור: רן גרייס)
יוקי לביא על "יש עוד תקווה", שיר חדש של חני דינור: המרענן הרשמי של הקורונה.
"קסם של הבריאה, נוף שקוף / הלב מתרחב, והשמחה שוחה בגוף" ("יש עוד תקווה" / חני דינור )
הלב מתרחב רק מקריאת האלה. הסגר השני בחסות נגיף בלתי נלאה, הסתיים זה עתה. המבט של האנשים ברחוב שפוף. זאת אומרת, המבט מבעד למסכות העטויות. למעשה, הריחוק החברתי גזר עלינו מצב צבירה של איים נטושים. דומה כי איש איש לנפשו, לחרדותיו, לבדידותו בטריטוריות, ושביבי האינטראקציה האנושית התפוגגו כמו לא היו. זריקת המרץ הנוכחית שייכת לזמרת וליוצרת חני דינור, שבשירה החדש, פרי עטה, "יש עוד תקווה", מעניקה לנו הבהובים של אושר.
"שמיים ועננים, מים בנחלים / פרח, ריח מתוק …יש לי תקווה"
גם לכם יש? אז מה אתם אומרים, להאמין לה, לאופטימית חסרת התקנה הזאת? קולה הצלול מגביה עוף, עוצמתו ניכרת וחודרת, ובאמצעותו היא סוחפת אותנו ל-3:37 דקות של ריחוף ממעל. בעת הזאת, בימים הטרופים והמטורפים, גם למילים הכמו בנאליות "שמיים", "נחלים", "עננים" ו"פרח", יש משמעויות קוסמיות. חני ממריאה ברוח החדווה האינסופית, ומצליחה לגרוף גם את הציניקנים האחרונים. היא, יחד עם גדי ציקמן שאחראי על הלחן המתוק וההפקה המוזיקאלית, לוקחים אותנו – פשוטו כמשמעו – בידיהם החזקות, נוסכות השלווה, למפגש מחודש עם הטבע. הפסטורליה בשיר נגלית במלוא תפארתה לעינינו, ומבעד לנופים הקסומים, לצבעים, לריחות ולכרי הדשא, אנחנו חווים את בראשיתו של המסע הפנימי.
התחושה המיידית שלי כששמעתי לראשונה את השיר הייתה: "אסקפיזם חינני לתקופה מדכדכת". בהאזנה הנוספת מצאתי את עצמי מזמזם אותו, קשוב לרחשיו. ומה רע באסקפיזם? לוחש לי הקול במעמקי הבטן, תן לי עוד ועוד ממנו. תן לי לגמוע את כל מה שלא הספקתי עד לחודש מרץ האחרון, בו העולם קפא ועצר מלכת. והעיקר, אל תעמיד אותנו במבחנים ובאתגרים נוספים. דומה כי מצבור הימים של למעלה מחצי השנה החולפת גדשו עד תומה את מכסת האתגרים בהם אמור להתנסות כל בן אנוש בחייו.
הייחודי בשיר של דינור הוא החזרה הלולאתית על שמו. "יש עוד תקווה" – שוב ושוב ושוב. בוזקת אותו בכל הזדמנות אפשרית, כמו היה אבקת פלא על עור חשוף ומיוסר, מזור למכאובים. ציקמן על הגיטרות והבס ולצידו קובי ישראלית בתופים, מלווים אותה בנגינה מושכלת. מקצבים מדודים, לא צעקות רמות, לא טוויסטים בקצה השורות, פשוט הדהוד של מסר עטוף בנחמה. משל לכמיהה אל הימים ההם, אל העבר הלא רחוק, אל השפיות של פעם, לשגרה המזדחלת. גם זאת שלא היתה תמיד לרוחנו, אך לא ריחפה מעליה מעולם עננת טבעת החנק.
"גם כשרע כל זה לטובה / אמונה, עדינה / והנה שוב שמיים ועננים", היא חותמת את יצירתה, וקל כל כך לדמיין את חזותה הטובה והמיטיבה של הזמרת, מחייכת מבלי משים מאחורי המסכה.
"השמחה שלי היא המחאה שלי" כתבה נעמי שמר ב"על ראש שמחתי". שמחתה המדבקת של חני דינור היא לא בהכרח מחאה. ב"יש עוד תקווה", מילותיה הן המרענן הרשמי של הקורונה, הן מעבר לאופטימיות ולעליצות. למעשה, הן קריאה לתוכנית פעולה. אז מה אתם אומרים, להאמין לה, לנבואה הבלתי מתפשרת שלה? בחרתי לאמץ את משנתה. בסופו של דבר היא זאת שקבעה באחד מלהיטיה כי "אחרי שלושים זה יופי", וממרום ארבעים וארבע שנותיי אני קובע חד משמעית כי בכל הקשור לאקסיומה הזאת – הצדק עימה!
lahitonblog 